אף אחד לא מדבר על הפחד...
רגע. מהתחלה.
כבר 3 שנים אני גרה בחיפה. בערך 3 דקות, זה הזמן שלקח לי להבין שאין פה מספיק מקומות להופיע, או איך להגיע לקהל. אין "סצינה" אולי אני טועה, אבל זו התחושה שלי, וחשבתי לעצמי, שאם אני מרגישה כך, בטח יש עוד 2-3 מוזיקאים בעיר הזו, שאולי מרגישים דומה. כפליטה של ת"א הגדולה, הסוערת, המאפשרת... זה היה גילוי מאד קשה עבורי, ועוד 3 רגעים, זה הזמן שלקח לי לרקום חלום.
היא עיר יפה חיפה, ויש בה כל כך הרבה אפשרויות. פתאום ראיתי אותה בעיני רוחי כמו שאנז'-אליזה של מוזיקאים, והמחשבה הזאת עשתה לי לחייך.
(Photo on Foter.com)
וזה לקח לי 3 שנים. לגלגל את המחשבה בראש, להפוך אותה למשהו פרקטי, להתלהב, להחליט שאני רוצה ללכת על זה, לקבל סירובים, ודיעות של אנשים שבטוחים שכלום לא אפשרי או כדאי, כאילו החלומות שלנו ראויים רק אם יש עליהם סימנים של דולרים... לחשוב שאולי הם צודקים, להתעורר מזה, לפגוש את האדם הנכון, שישמע את החלום שלי ויגיד - יאללה! את ואני עושים את זה.
ועשינו.
בעוד יומיים תהיה יריית הפתיחה של הפרויקט הראשון שהחלום הזה הוליד - ליין - UNDER THE SCALE. יוצא לדרך. בכמה מילים - מדובר בליין הופעות אינדי של מוזיקאים חיפאים, חיפאים לשעבר, ומפרברי חיפה (כן כן, תל אביבים, חיפה היא בעצמה פרבר, אני יודעת). המטרה - להעלות ערב כל חודש, ובכל ערב לתת במה ל5 הרכבים עם קשר חיפאי, שעושים מוזיקה עצמאית, שכנראה עוד לא נתקלתם בהם, וחבל, כי הם פשוט מעולים.
(עיצוב: דדי כהן)
(בהרבה יותר מילים אכתוב לכם במיוחד יותר מאוחר, או מחר).
בינתיים רק אלחש שבערב הקרוב ינגנו
Roni Dot
גחליליות
Whaling snails
InAbell
gypsoshigen
ושאני ממליצה בחום רב לעקוב אחרי כל אחד מהם.
כבר חודשיים שאנחנו רצים ומתרוצצים, הקשבנו לעשרות הרכבים. בחרנו את הראשונים. מצאנו מקום, יש הגברה, עמוד בפייסבוק, אפילו כתבו עלינו בעיתון... אנחנו שמחים ונרגשים ועוד יומיים כל זה מתרכז לרגע הזה שנעלה על הבמה. ופתאום... הפחד...
כל מוזיקאי מכיר את הרגע הזה. כמה ימים לפני הופעה.
פתאום את בטוחה שאף אחד לא יגיע... אולי לא פרסמתי מספיק, אולי לא ישימו לב שזה יום רביעי... אנשים בחופש, לא אוהבים לתכנן, אין שום משמעות לליייקים בפייסבוק ועוקבים באינסטוש, ואת מנסה להמציא עוד ועוד פעולות של הרגע האחרון. כמוזיקאית, אני יודעת שזה רגע, והוא יעבור, והקהל יגיע, והכל בסדר, עוד רגע האויר של הבמה, והצלילים הראשונים של הגיטרה, והכל בסדר... אבל פה אני לא מוזיקאית. פה אני מפיקה את החלום, ביחד עם עוד אנשים, והרצון שהערב הזה יצליח, מגביר את הפחד, פי כמות המוזיקאים שבע"ה יופיעו בליין השנה...
מה עושים איתו? אני כותבת. אז כבר כמה ימים אני מסיימת עם הגיטרה, ועכשיו אני פה. כותבת לכם.
זה משחרר. הרי הכל יהיה בסדר. הערב כמעט מוכן. ברביעי נבלה את היום באלף, דואגים לכל הסידורים האחרונים. ואז יגיעו ההרכבים המעולים, ויהיה שמח. ואז תבואו אתם, ובכלל מסיבה...
אז זהו. עוד מעט אספר לכם בדיוק מה הולך להיות שם. בינתיים רק רציתי לומר, אולי גם לעצמי, שהכל בסדר. ולשחרר. וללכת לשמוע את המוזיקה שבעבורה הכל. מוזמנים להצטרף.
